פעם ראשונה שחשפתי בבלוג את אמא שלי הייתה לפני טיפה יותר משנה וחצי בפוסט הזה שעוסק בשפתונים אדומים עם אידיאולוגיה
http://macabredoll.blogspot.co.il/2012/01/code-red-code-red.html
לאחר מלחמה ארוכה בסרטן השד אמא שלי הלכה לעולמה ביום ראשון. השבעה נגמרת בכניסת השבת, החלטתי להתגנב לחדרי כדי לכתוב כמה מילים. אני לא בטוחה אפילו איך וממה להתחיל...
שבוע קשה מצד אחד, מצד שני גם זכרונות טובים הצלחתי להשיג ממנו בזכות משפחתי והרבה חברים טובים, גם הרבה בזכות אלבומים ישנים שבהם אמא יפה ומלאה אור, במיוחד בצעירותה :)
גילו אצלה את סרטן השד ב2009, כבר היו הרבה גרורות ומייד התחילו לטפל בכל הדרכים הדרושות, זה לא מנע ממנה לנהל חיים מלאים ולטייל בארץ ובעולם, לבלות עם המשפחה שלה כל יום ולפתח שלל תחביבים כולל צילום מקצועי/סריגה/חפירות בפייסבוק. על פני השטח היא לא התייחסה לעצמה כחולת סרטן, ודאגה להראות נהדר עד הרגעים האחרונים שלה
באפריל האחרון, יומיים אחרי שחזרתי מהולנד נודע לנו שיש לה גידול חדש במוח, היא שידרה עסקים כרגיל אבל אני כבר הרגשתי שזה לא סתם החמרה סתמית במחלה, בסתר בכיתי כל לילה במשך שבועיים... התחלתי לספר לחברים קרובים שלי מה קורה, חלק גדול מהם גם לא ידע בכלל שאמא שלי חולת סרטן.
את שבועות האחרונים לחייה ביליתי לצד המיטה שלה על בסיס כמעט יומי, בהתחלה במחלקה האונקולוגית ובסוף כמעט חודשיים בהוספיס של תל השומר. ראיתי והרגשתי את הדרדרות היומיומית, היו לי לא מעט רגעי שבירה... אבל עם כל זה, אני חושבת שאתגעגע לתקופה הזו שהייתי מעבירה ימים שלמים בחדר ממוזג מאכילה ומטפלת, עם חצר מלאה חתולים שלכל אחד יש שם משלו, כל עוד היא הייתה שם איתנו.
ידענו למה אנחנו מחכים, היא ידעה גם לאן היא הולכת אבל לחברים ומשפחה רחוקה היא מסרה ש"היא בהחלמה", זו הייתה הגישה שלה לאורך כל הדרך.
הקאץ' בידיעה שבנאדם הולך למות הוא שהאבל על מותו מתחיל עוד לפני שהוא הולך. בתקופה הזו חוויתי צער, כעס, והשלמה. ככה לפחות נדמה, כי למרות תהליך ה"ריכוך" הארוך הזה, שום דבר לא באמת מכין אותך למוות עצמו. את יום הפטירה לא אשכח בקרוב.
שום דבר לא מכין אותנו למוות של אמא, שום דבר לא מכין אותנו למחזה של גופה מחוסרת חיים, שאפילו אז היא מוקפת באהבה. הסבל שלה נגמר עכשיו, ואנחנו נתגעגע אליה מאוד
http://macabredoll.blogspot.co.il/2012/01/code-red-code-red.html
לאחר מלחמה ארוכה בסרטן השד אמא שלי הלכה לעולמה ביום ראשון. השבעה נגמרת בכניסת השבת, החלטתי להתגנב לחדרי כדי לכתוב כמה מילים. אני לא בטוחה אפילו איך וממה להתחיל...
שבוע קשה מצד אחד, מצד שני גם זכרונות טובים הצלחתי להשיג ממנו בזכות משפחתי והרבה חברים טובים, גם הרבה בזכות אלבומים ישנים שבהם אמא יפה ומלאה אור, במיוחד בצעירותה :)
גילו אצלה את סרטן השד ב2009, כבר היו הרבה גרורות ומייד התחילו לטפל בכל הדרכים הדרושות, זה לא מנע ממנה לנהל חיים מלאים ולטייל בארץ ובעולם, לבלות עם המשפחה שלה כל יום ולפתח שלל תחביבים כולל צילום מקצועי/סריגה/חפירות בפייסבוק. על פני השטח היא לא התייחסה לעצמה כחולת סרטן, ודאגה להראות נהדר עד הרגעים האחרונים שלה
בחתונה של אלביס פרסלר העירקי ובריג'יט ברדו הפולניה
ציפורי שיר :)
באפריל האחרון, יומיים אחרי שחזרתי מהולנד נודע לנו שיש לה גידול חדש במוח, היא שידרה עסקים כרגיל אבל אני כבר הרגשתי שזה לא סתם החמרה סתמית במחלה, בסתר בכיתי כל לילה במשך שבועיים... התחלתי לספר לחברים קרובים שלי מה קורה, חלק גדול מהם גם לא ידע בכלל שאמא שלי חולת סרטן.
ממש מעט זמן לפני שהתחיל כל הבלגאן, בברית של אחיין שלי השפן הקטן
את שבועות האחרונים לחייה ביליתי לצד המיטה שלה על בסיס כמעט יומי, בהתחלה במחלקה האונקולוגית ובסוף כמעט חודשיים בהוספיס של תל השומר. ראיתי והרגשתי את הדרדרות היומיומית, היו לי לא מעט רגעי שבירה... אבל עם כל זה, אני חושבת שאתגעגע לתקופה הזו שהייתי מעבירה ימים שלמים בחדר ממוזג מאכילה ומטפלת, עם חצר מלאה חתולים שלכל אחד יש שם משלו, כל עוד היא הייתה שם איתנו.
ידענו למה אנחנו מחכים, היא ידעה גם לאן היא הולכת אבל לחברים ומשפחה רחוקה היא מסרה ש"היא בהחלמה", זו הייתה הגישה שלה לאורך כל הדרך.
נחשו מי מתבשלת שם בבטן ההריונית... :)
הקאץ' בידיעה שבנאדם הולך למות הוא שהאבל על מותו מתחיל עוד לפני שהוא הולך. בתקופה הזו חוויתי צער, כעס, והשלמה. ככה לפחות נדמה, כי למרות תהליך ה"ריכוך" הארוך הזה, שום דבר לא באמת מכין אותך למוות עצמו. את יום הפטירה לא אשכח בקרוב.
שום דבר לא מכין אותנו למוות של אמא, שום דבר לא מכין אותנו למחזה של גופה מחוסרת חיים, שאפילו אז היא מוקפת באהבה. הסבל שלה נגמר עכשיו, ואנחנו נתגעגע אליה מאוד
16.8.1954 - 21.7.0213
❤
